הקונסטלציה ואני – מפגש

הקונסטלציה ואני

אני זוכרת את המפגש הראשון, לפני 12 שנה.
מודולה ראשונה, מושב מאור. אולם גדול. אנחנו – עשר מטפלות. וישי, המנחה.
לא ידעתי אז מהי קונסטלציה. לא ידעתי איך מנחים קבוצה.
הכול היה חדש, זר, מסקרן ומעורר.

ישי הציע תהליך קבוצתי.
ואני, בלי להבין עד הסוף לאן זה הולך – התנדבתי להיות הראשונה.
ומשם… הכול התחיל.

אחרי שסיימתי את כל המודולות והוסמכתי כמנחה, ישי הודיע שהוא עוזב את הארץ.
לפני עזיבתו, הוא שיתף אותנו במשאלה: להקים את בית הספר הראשון לקונסטלציה בישראל.
הוא הציע לבוגרות ולבוגרים להצטרף לצוות ההקמה וההוראה.
כמובן שהסכמתי.

לימים, הקמנו את בית הספר.
הייתי חלק מצוות ההנהלה והמועצה.
קלטתי מורות ומורים חדשים, הפקתי כנס, ניהלתי תהליכים.
לקחתי חלק פעיל בשנות ההקמה הראשונות.

פרידה

ואז, לפני ארבע שנים – כשאבי היקר היה בתהליכי גסיסה – התעורר בי צורך עמוק להניח.
הרגשתי עייפה. עמוסה. רציתי להיות קרובה אליו, לתהליך שלו. קרובה יותר למשפחה.
ולצד זה – עם יותר פניות לעסק שלי, לתלמידים ולמטופלים.

הפחתתי קצב. והצוות הרגיש. גם ישי הרגיש.
וביקשתי לעזוב את הניהול של בית הספר.
זו לא הייתה החלטה פשוטה, אבל היא הייתה הכרחית.

כעבור חודש – אבא שלי נפטר.
התרחקתי.
הייתי צריכה זמן – לעצמי, למשפחה, לאבל.

ההזמנה שלא נענתה

לאחר תקופה, ישי פנה אליי והציע שאצטרף לצוות ההוראה בקורס הבינלאומי –
להנחות מודולה בנושא הריון ופריון.
זה נסך בי התרוממות רוח.
אבל בפנים, כבר ידעתי.

בישיבת הצוות שיזמתי, הדברים התבהרו.
שם התחילה להבשיל בי הידיעה – שדרכי בבית הספר מתקרבת לסיומה.

חודשיים לאחר מכן, ביקשתי לדבר עם ישי – והודעתי לו על פרישתי.
זו הייתה החלטה לא פשוטה – אבל שלמה.

בקשת ההכרה

בשיחה עם ישי, כשאמרתי שאני עוזבת – הוא שאל: "מה את צריכה?"
אמרתי בפשטות: הכרה.
הכרה במקום שלי בצוות המייסדים. בתהליכים שניהלתי. בשנים שבהן הייתי חלק מהבסיס שהוקם.

הוא אמר: זה יקרה.

וכעבור כמעט ארבע שנים, אכן ניתנה תודה כללית – שמי הוזכר.
אבל ההכרה לא נשאה את העומק, את הדיוק, ואת המשמעות של חלקי בדרך.

זה הותיר בי תחושת החמצה.
לא ביקשתי מחווה – ביקשתי סדר.
שייראו. שידעו. שהמקום שלי יהיה מונח באמת.

השבה

היום, ממקום בשל יותר, אני בוחרת להחזיר את זה לעצמי.
לא כהוקרה מבחוץ – אלא כהכרה מבפנים.
לדעת ולהגיד:
הייתי שם. בניתי. נשאתי. אני חלק מהיסוד.

הייתי שם מההתחלה. ניהלתי. יזמתי. החזקתי.
הייתי חלק מהמארג שיצר את הבית הזה – כשהוא עוד היה רעיון באוויר ואדמה רכה.

בשנתיים האחרונות, מתוך תהליך של הבשלה והתבוננות, בחרתי להחזיר לעצמי את המקום, את השייכות ואת הסדר.

סגירת מעגל

גם אם השדה ממשיך – אני זוכרת את חלקי בו. והוא חי בי.
אני עמוד חזק ואיתן בתוך המבנה שהקמנו.

כמו שבית הספר הוא חלק ממני – אני חלק ממנו. תמיד.
ובשביל שאני צועדת בו היום – היסודות ההם חיים בי.
האדוות שנטעו אז – ממשיכות לפעום.
גם אם לא תמיד נזכרות בקול.

זהו סדר שאני משיבה, שייכות שאני מאירה, והיסטוריה שאני נותנת לה שם.